כשאמרתי את המאוורר המפורסם של השטן מיי קרי, קירק מק'קאנד, אולי אנסה לכתוב משהו, הוא אמר לי, "פשוט אין רשימות על משחקים שיש לשחק במהלך האפנדמיה." שאני מקבל. זה הגיוני. זה לא הזמן. כמו כן, כולנו יודעים שהתשובה היא Device Dice ב- PSX.
זה מרגיש טיפשי לכתוב על משחקים כרגע. אני יודע מבחינה אקדמית זה לא. אנשים עדיין משחקים אותם. Steam פשוט פגע במספר שיא של משתמשים במקביל. זה סוג של זמננו להאיר, נכון? חציית בעלי חיים, אבדון נצחי, זה אמור להיות שבוע נהדר למשחקים. ושוב, אני יודע שכן! אבל, חבר'ה, אני נאבק.
אל תבינו אותי לא נכון; מכל הבעיות העומדות בפנינו כעולם, זה הכי פחות חשוב. זה נמצא מתחת למטה, "מי פלט את הכלבים?" אבל כשנפגשתי שבוע שלם של בידוד עצמי (ואולי יותר מזה שזה יעלה), אני לא נהנה מכלום. בכל פעם שאני מאתחל את קנטאקי מסלול אפס, אני מקבל התראה חדשותית בטלפון שלי ומפסיק לשחק שוב. נראה לי שאני לא מתמקד.
אני ממשיך לחשוב על הפרק של אזור הדמדומים הזה, "סוף סוף סוף." גם אם לא ראית את זה, בטח ראית את הפרודיות. אדם בודד שמלגלג כל הזמן על אהבתו לספרים שורד בטעות את האפוקליפסה. כשהוא נתקל בשרידי ספריה, האיש חוגג סוף סוף את ההזדמנות שלו לקרוא כמה שהוא רוצה. לאחר מכן הוא שובר את משקפיו ומבין שלעולם לא יוכל לקרוא שוב. הוא חלם על יום בו הספיק לקרוא את כל מבוקשו. הוא קיבל את המשאלה שלו.
המצב שלי לא כמעט רציני כל כך, אבל אני מוצא את עצמי מרגיש משהו דומה. אני בבית עכשיו, בטח הרבה זמן. ככל שהדברים רציניים, תמיד חלמתי על היום שבסופו של דבר יהיה לי זמן לסיים את המשחקים האלה. ואני לא רוצה. לא אכפת לי. או שאכפת לי, אבל אני לא בטוח כיצד לשמור על אכפתיות זו בזמן המעבר מחדשות למשפחה לעבודה לחדשות.
זה גם לא אומר שאני אדם טוב. אני לא. אני אנוכי ומטומטם ולא לקחתי את המצב מספיק ברצינות כשהייתי יכול. זה לא אני מבקש מכולם לדאוג לבני אדם אחרים. אני מקווה שכן, אבל אם יידרש לך טור משחקי וידאו כדי לומר לך את זה, אני לא יודע, בנאדם. הביטו במראה לרגע.
משחקים חשובים לי. כמו כולנו, הם ילדותי וצורת האמנות שאני מבלה בהם הכי הרבה זמן במחשבה. עבדתי פנימה והחוצה ובחזרה בענף. אני אוהב אותם. אני לא חושב שהם בזבוז זמן או נדודים, במיוחד עכשיו. כולם זקוקים לנוחות. יש לי חברים מרובים שאיבדו משרות ונאלצים לבלות עם הילדים שלהם בבית. משחקים עוזרים ליותר משאנחנו יכולים לדעת. אנשים משחקים Final Fantasy 14 – נהדר! אנשים עושים מחקר ופיתוח דרך זום – מדהים.
אני רק מאחל שזה יצליח בשבילי.
המשחק שיש לי הכי הרבה זמן במשחק השבוע הוא Ring Fit, וזה רק בגלל שאני צריך משהו כדי לפצות על כל הראמן שאכלתי. זה לא מחליף אימון חיצוני, אבל מרגיש טוב לעשות משהו שאינו ישן, לאכול, לאונן, להתקלח ואז, אחרי שגרת הבוקר שלי, להתחיל לעבוד.
אולי זה הדאגה. אני מודאג מההורים שלי. אני חושש מעובדי וחברי, שזה כנראה לא סדר דירוג בריא, אבל מה שלא יהיה. אני דואג לתפוס את זה בלי לדעת ולהדביק את האנשים הגדולים בבניין הדירות שלי. אני לא מודאג במיוחד מעצמי, אבל אני חושש שאזיין דברים לכולם. הכל מקשה עלי להעריך את מערכת היחסים של דום מרין עם שדים.
בכנות, אני לא לגמרי בטוח במה אני מסתדר. אולי פשוט הייתי צריך מקום לפרוק ולהיראות על ידי אנשים שאוהבים את אותם דברים שאני עושה. זה מרגיש טוב לכתוב משהו שלא מיועד לתפקיד העיקרי שלי, שהוא עצמו חלק מתעשייה אחרת שנאבקת להדליק את האורות. אני לא אומר שמשחקים הם רעים עכשיו או איזה סוס מוסרי. משחקים הם ככל הנראה אחת הדרכים הטובות ביותר שאנשים מבלים בזמן ומוצאים נחמה וחיבור – במיוחד אלה מאיתנו (כולל אותי) שגרים לבד.
אני הולך להמשיך לנסות. אני ממשיך לנסות ליהנות מאחד הדברים הבודדים שהביאו לי הנאה במהלך 36 השנים האחרונות. מה עוד אני הולך לעשות? עברתי כבר את כל הפורנו ברשת – הכל. כל סרטון. אפילו הגולמיים. במיוחד הגולמיים. כשאני נאבק לעזור לחברים עם הוצאות הטיפול בילדים ולהביא את ההורים שלי להישאר בפנים, שכחתי איך להירגע יותר מחמש דקות. וכדי שיהיה ברור, אני אחד מהמזלנים כרגע. אני אסיר תודה על מה שיש לי, ואני יודע שאנשים כל כך גרועים מזה.
אבל שום דבר מזה לא מונע ממני להיות עצוב. לא בדיכאון. אני תמיד בדיכאון. אבל עצוב.
אני עצוב שאחרי שנים בהן שיחקתי Fallout ו- BioShock וכל משחק אחר על אפוקליפסה או עיר נטושה, אני מתקשה לדאוג לאלה הבדיוניים שמולי. אני עצוב שחלמתי באנוכיות תרחיש שבו אנו נעולים כדי שאוכל לסיים – אני לא יודע – יאקוזה מזיין 0. אני עצוב שלא נראה לי שאני נהנה ממשחקים וסרטים וטלוויזיה ושחקן יחיד משחקי לוח. ואני עצוב שאני עצוב על משהו שלא משנה.
אולי זו בדיוק העובדה שהיתה עכשיו זמן. מספיק זמן סוף סוף.
לדאוג אחד לשני. למרות שאמרתי שלא אשים את זה כאן. לדאוג אחד לשני.