The Witcher 3: Hunt Hunt הוא המשחק הכי טוב שאני’אי פעם שיחקנו. גרלט ושות '. זכיתי לאינספור שבחים מאז ההשקה, ואני אוהבת אותם לא פחות מהמשפחה שלי.
אני כל כך מעריצה את ה- Witcher 3 שיש לי את ספר הצביעה, הרומנים, לוח השנה של הקוספליי, ואני שוקל להשיג קלטות שמע כדי שאוכל את Witcher באמבטיה..
בדיוק כמו איך גרלט’הסיפור מסופר באמצעות מדיומים רבים, המשחק עצמו מקבל צורות מגוונות: זה’זה מאתגר כמו שהוא מתחשב, צבעוני כמו שהוא קודר. זה’זה סיפור פנטזיה, אבל איכשהו זה מרגיש גם אישי עמוק.
במקום בו RPGs רבים מציעים בחירות טובות ורעיות בינאריות, ה- Witcher 3 עוסק בגווני אפור, ממש כמו גרלט’זקן יפה.
גרלט הוא גיבור שמונע על ידי היגיון טהור. הוא’שיטתי, סבלני ועמיד; הוא תמיד יכול לראות את התמונה הגדולה יותר – כמובן, יש לו חושים של מכשפים על-אנושיים – והוא מוכן לתת לכולם לומר.
הוא’זה גם מבחוץ, לא אנושי, פריק. הוא קיים בשולי החברה, נקרא רק כאשר אנשים נואשים – אחרת הוא נחשב לא ראוי לתשומת לב, טיפול או כבוד.
זה דומה להפליא למה שהוא’רוצה לחיות עם מחלות נפשיות. משחקים כמו Hellblade או Night in the Woods עוסקים בנושאים של פסיכוזה ודיכאון, אבל אני מרגיש שה- Witcher 3 נותן תמונה הרבה יותר מעוגלת וריאליסטית של מה זה’זה מאוד אוהב לחיות עם מחלות נפשיות.
ממש כמו שהמכשפים חוששים מהלא-חינוכיים, שם’זה סטיגמה הקשורה לאנשים עם בעיות בריאות הנפש. הקול והכישורים שלך מוערכים לעתים קרובות רק במצבים מסוימים, למשל למטרות מחקר או כשמגיע עוד הודעה מדיה חברתית בנושא בריאות הנפש. למען האמת, אתה בהחלט מתמודד עם העלבונות והאפליה שגרט מגלה.
אתה כמעט לא צריך לרדת לחור שחור של Reddit כדי למצוא דפים על מגורים עם מישהו עם BPD / EUPD ואיך “מניפולטיבי”, “עצלנים”, “נורא”, “מגעיל” אנחנו. כמו גרלט, אנשים רואים בנו פריקים.
ה- Witcher 3 עוסק בבדידות של החיים על גבול החברה בצורה מעניינת ועדינה: גרלט יודע שהוא שונה, אך הוא מקבל את עצמו. אין לו שום טינה, לא בושה בגלל מי שהוא. הוא מקבל את זה שבדידות ההליכה על הנתיב היא שלו לשאת.
זה’שלא לומר שג'רלט אי פעם לבד לאורך זמן – הוא מחפש בקביעות את הנוחות של הנשים, ישנן מכשפות עממיות שהוא מכנה לאחיו, והוא יצר קשרים עם בני אדם ולא-בני אדם במהלך קיומו הארוך של המאה הקרובה. וזה התיאור המדויק ביותר של החיים האמיתיים, מחלות נפש או לא, שאני’מצאת אי פעם במשחק – פחות קרב חרב 30 שנה לפנסיון שלך. בסופו של דבר, אנו לבד בעיסוקים האישיים שלנו, וזה שם’זה שום דבר מביש בזה.
המכשף מקדם מסר של ביטחון עצמי, כבוד עצמי וטיפול עצמי המחלחל דרך הסדרה כולה; בשום שלב גרלט לא נרתע מאחריותו או מטיל ספק באמונותיו או בצרכיו. הוא מודל לחיקוי מדהים, שאין לו בושה בהפגנת פגיעות ואמץ את חלקו בחיים.
אם זה’s אנה’תסמינים ודמנציה, הברון הארור’אלכוהוליזם ודיכאון, סיאנה’הנטישה והטראומה, המשחק נוגע ללא הרף בסוגיות בעולם האמיתי. ה- Witcher 3 הוא בו זמנית עולם זה’היה ספוג במלחמה, באדישות ובעצב, ואחד עם משפחות מאוחדות, שמחה ואהבה. גווני האפור האלה.
לחיות עם EUPD, זה’קל מאוד לשכוח את חוזקותיי, את כישורי ואפילו את מערכות היחסים שלי; הביטוי “מרגיש ריק” נזרק הרבה סביב דיונים קליניים אבל זה’קשה לתאר איך זה באמת מרגיש. המכשפות של המכשפה מדברות על איך הן משתמשות בקסם שלה כדי לגרום לעצמן להראות יפות מכיוון שהן רוצות להראות חזקות יותר מכפי שהן. הם משגשגים מעליונות.
בספר, “המשאלה האחרונה”, סאפקובסקי כותב על איך ג'רלט יכולה לראות ין’בעיניה שהיא גיבנת מעצבת ממשפחה ענייה, בניגוד לדימוי האריסטוקרטי המהמם שהיא אוצרת. תוך כדי יציאה מג'רלט’בהשלמה עצמית סדירה, מכשפות הן מטפורה לדימוי שאנו יוצרים ורוצים שאחרים יראו, בניגוד למה שאנחנו עשויים להרגיש בפנים..
הדור שלי טוב במיוחד ביצירת פרסומות מקוונות של להיות מרוחקים, יוצאים וסומכים על עצמנו כשאנחנו אולי הכל חוץ מזה. זה’לקח לי זמן רב להוציא את האני האמיתי שלי שם; כלומר, מישהו עם חוש הומור יבש להפליא שמאוד אוהב משחקי וידאו. וה- Witcher עזר לי להגיע לשם.
שם’זה קטע לקראת סוף הדם והיין שעזר לי להשלים סוף סוף עם מי שאני. בזמן שחולקת משקה, רג'יס שואלת את ג'רלט אם היה עושה את הכל שוב, האם היה בוחר להיות מכשף? אתה יכול לומר לא, ברור, אבל לענות על כן זו הייתה בחירה המאשרת את עצמך בצורה מדהימה ורגע שעדיין מרגש אותי כשאני מצליחה.
אם שם’זה מסר אחד שיכולתי לצאת לשם, זה’זה: שחק את המכשפה 3. אה, ותאהב ותכבד את עצמך למי שאתה… זה’חשוב גם.
קרא עוד: ראיון השנה הגדול שלנו לפרויקט אדום לפרויקט.